אני אדם, בן ארבעים (ועוד חצי), אבא לשני מהממים שרוב הזמן משגעים ת'שכל כמו כל או רוב הילדים – אביב בן שמונה וחצי ויובל בת שש אוטוטו – ואֶזֶה כייף שאין לי כבר ילדים בגן ועכשיו הספר הזה הוא כמו עוד ילד חדש וזה מרגש ממש ומפחיד ומעלה כל מיני שאלות כי הוא כבר לא ברֶחֶם של אמאשלו, כלומר שלי במקרה זה ושל שגית אמת העורכת המלווה שדמותה טבועה ושקועה ומרחפת ונוכחת בכל הספר הזה, הבזמן אמת שהוא כבר מחוץ לידיי הוא מסתובב בעולם הוא כמו מכתב בבקבוק ששט בים התיכון הכינרת המלח או האוקיינוס ומה שבטוח, שקט לא יהיה לו וממה ששמעתי ממי שקרא, משעמם הוא לא וגם לא בינוני, אפשר לאהוב או לשנוא הוא מקום ראשון או אחרון רק לא מקום שני או אֶישם באמצע, יש לו דרך ארוכה הוא לא ילד רגיל הוא מיוחד בדרכו, מוזר משונה וכל זה, הוא לא על שום רצף יש לו סוגה משלו שהוא יצר, כמו גבראישה או יצור בן שלוש רגליים, יסתכלו עליו בעין עקומה אנשים לא יבינו מיהו, אולי יקנאו אבל כולם ידעו הוא לא בטל בשישים...

אז עוד קצת עליי מהבְלָה בלה בלה הרגיל, במקור עובד סוציאלי, זה היה בגיל עשרים ואחרי עשר שנים הלכתי ללמוד משפטים, אומרים עשיתי הסבה אני לא אוהב ת'ביטוי הזה, אבל ההחלטות לגבי הלימודים היו משנות חיים, אחרת הייתי הולך בדרכים לא סלולות של אבא שלי עם כל הצרות שלו שתוכלו לקרוא עליהן בספר, ובגיל ארבעים עשיתי עוד שינוי כשהלכתי לשגית וכתבתי בלי סוף, זה נבע מתוך צורך פנימי אמיתי – כן, נשמע קלישאתי אבל זה נכון, השגית לזכותה אומָר ותמיד אוהָב אותה על זה עד יומי האחרון היא ידעה לזהות ת'כישרון בכתיבה את הקול שלי הזה האחר, הייחודי, האולי חד פעמי ולא בר חיקוי, כן גם זה נשמע כמו מילים של נרקסיסט מפגר אבל זה מה יש, אצלה בבקתת עץ התכלת, יעני חדר הכתיבה, מצאתי אהבה למילים שתמיד הייתה כי מזה שנים אני וואחד תולעת ספרים ומתפרנס מכתיבה בצללים לעורכי דין אחרים, אבל פה זה אחר זה שלי זה ממני, כמו ששגית אומרת זה לא שירה זה לא פרוזה זה נתח מהלב המדמם שלי, מוגש פה מדיום רֶר, להנאתכם.